תרבות הבדידות של המורים מתבטאת גם בהתייחסותם להורים. מורים לא נוטים לראות בהורים שותפים להתמודדות עם אלימות ובעיות משמעת. עמדה זו נובעת משני מקורות: מורים לא סומכים על ההורים שיטפלו בצורה יעילה בילד הבעייתי ("למה אפשר כבר לצפות מהם, הילד אלים כי יש לו הורים כאלה!") והם חוששים שגילוי הקשיים בביה"ס יגביר את הביקורת נגדם. חששות אלו מביאים את המורים לעמדה חשדנית ומסתגרת. אך עמדה זו באופן אירוני מחזקת בדיוק את התגובות השליליות שהיא מבקשת למנוע. ההורים מגיבים בחשדנות נגדית ("בטח יש להם מה להסתיר!"), בביטול ("מה אפשר כבר לצפות מהם?") או בפעולות כוחניות כנגד בית הספר (ועד הורים עוין יכול לגרום נזקים רבים לתפקוד תקין של המורים). המעגל בו החשדנות מגבירה את העוינות שבתורה מחזקת את החשדנות, הוא מעגל שחייב להעצר. עצירת מהלך זה אפשרית ע"י פעולות נכונות של צוות בית הספר המנסות לקדם ככל האפשר קשר משמעותי עם הורי התלמידים.
למעשה במרבית המקרים, מצבים של חשדנות הדדית מתמתנים רק כאשר אחד הצדדים (או במקרה האידיאלי שניהם) מבין שבעייתם היא משותפת. ההבנה, שהורים ומורים נחלשים מאותם גורמים, שחווייתם מול הילד הסרבן והאלים דומה, ושהם תלויים זה בזה בהתמודדותם, סוללת את הדרך להפגת העוינות.
הצגת עקרונות התוכנית בפני ציבור ההורים והמורים עשויה לקדם הבנה זו באופן משמעותי. להצגה זו מספר מוקדים: הדמיון בקשייהם, השיתוף ההכרחי בבניית הסמכות החדשה והתוצאות החמורות של עימות או נתק. תיאור הקשיים המשותפים מאפשר להורים זווית אוהדת דרכה הם יכולים להביט על המורים ולהיפך. אלו ואלו לומדים להבין כיצד הבדידות והביקורת מבטלות את סמכותם. מושג "הסמכות החדשה" מקנה להורים ולמורים שפה משותפת, המבהירה כיצד הם יכולים לזכות בחיזוק הדדי, בדרך המספקת לילד בטחון ושייכות גם יחד.
כאשר נוצר עימות בין הורה למורה אין ספק כי סמכות המורה נפגעת, פגיעה בסמכותה של המורה מובילה בתורה לשני נזקים נוספים: חיזוק התנהגותו השלילית של התלמיד ופגיעה בכיתה כולה. חשוב להבין כי הכיתה כולה נפגעת כיוון שתלמיד הפוגע ביכולתה של המורה לתפקד במהלך השיעור פוגע גם בזכותם של תלמידי הכיתה ללמוד ללא הפרעה. במובן זה אחת הנקודות המודגשות בפני הורים היא שכאשר הורה פוגע במורה בבית הספר הוא למעשה פוגע גם בתלמידים אחרים. מרבית ההורים מבינים זאת היטב והבנה זו מסייעת בהמשך לגייס הורים לתמיכה במורים במצבי עימות אלו.
אך אחת התוצאות השליליות במצבי עימות בין הורה למורה היא שגם ההורה מאבד מסמכותו. מורה הנמצא בעימות עם הורה יעדיף להמנע ככל האפשר מלשתף אותו בהתנהגות המקצינה של הילד בכיתה. כאשר ההורה אינו יודע מה מתרחש בזמן שילדו נמצא בבית הספר יכולתו להשגיח על ילדו מצטמצמת משמעותית ובכך נפגעת גם סמכותו. אחת התוצאות של מצב זה היא שההורה מקבל "פתאום" הודעה על כך שהילד מושעה מבית הספר. רק בברור מאוחר יותר מסתבר כי ההתדרדרות בהתנהגות התלמיד החלה זמן רב לפני. יצירת קרע בין הורה ומורה מתגלה על כן כפתיח לשרשרת תהליכים שליליים מבחינת המורה, ההורה, הילד המעורב ושאר ילדי הכיתה. הורים ומורים המבינים זאת ינהגו במשנה זהירות כדי לשמור על יחסים תקינים, אך לא די בכך.
הבנה והכרה בחשיבות היחסים התקינים אינה מספיקה על מנת לנסות ולהוביל שינוי. את שיתוף הפעולה בין ההורים והמורים יש לקדם על ידי בניית צעדים משותפים ופעולות בונות אמון בין צוות בית הספר לבין ההורים תוך הקמת מסגרות לעבודה משותפת ונקיטת יוזמות לפתרון משברים.
כלי חשוב בחיזוק הברית הוא קיום שגרת קשר שוטף בין הורה למורה; קשר זה מספק לילד השגחה והכלה. שיתוף זה יצלח, ככל שהקשר בין ההורה והמורה ייסוב לא רק על האירועים השליליים אלא גם על החיוביים. למעשה חלק משמעותי מיצירת קשר זה תלוייה בנכונותה של המורה להשקיע בנושא זה. השקעה זו לעיתים צורכת זמן ומורכבת אך ללא ספק בסופו של יום (לימודים) מוכיחה עצמה כהשקעה רווחית.
למעשה, ניתן לקדם את הברית כבר בפתיחת השנה על ידי פניה טלפונית להורה. ככלל, רצף תקשורתי בין הורה למורה הוא בעל השלכות חיוביות גם במקרים, בהם לא ננקטות פעולות נוספות. התועלת מתקיימת מעצם קיום הקשר ומן העובדה שהתלמיד יודע על כך. כשהורה אומר לילדו: "דיברתי עם המורה שלך, ואני יודע ש…" מתקיימת השגחה הורית ובאופן זה מתחזקת סמכות ההורה וסמכות המורה יחד. יתירה מכך, חוויה זו חיובית גם עבור התלמיד, בהתעניינות ובהעברת המידע, מחברים ההורה והמורה את השטחים השונים בחייו של הילד ברשת אנושית מכילה. באופן זה, נהלים פורמאליים כביכול, כמו למשל מחברת קשר ודיווח טלפוני הופכים לכלים חמים המספקים חווית בטחון ושייכות ולא רק נחווים כאמצעי ענישה.
הברית בין הורים למורים באה לביטוי גם בנוכחות חיובית של הורים בביה"ס. כאשר האמון ההדדי עולה, נוכחות סבירה של הורים בביה"ס ממחישה בצורה מובהקת שהמורים וההורים נמצאים באותו צד של המתרס. יש מורים הסוברים כי הזמנת ההורים מציגה אותם כ"חלשים" וכחסרי יכולת להתמודד עם הבעיה אך טיעון זה מתאים לתפיסת הסמכות-של-פעם, ולא לתפיסת הסמכות החדשה. בגישתנו, סמכותו של המורה היא פועל יוצא של רשת התמיכה, ולא של כוחו האישי. הגעת ההורים מחזקת את סמכות המורה גם לאחר עזיבתם, כיוון שהמסר עבור התלמיד הוא מסר של תמיכה- ההורים מגבים את המורה. מובן כי מהלך מעין זה מחייב הערכות והגדרה ברורה של התנאים לכניסתם של ההורים לבית הספר והדרך בה ניתן לפעול לחיזוק ההדדי.
