בדידותה של המורה היא לא רק עובדה הקשורה למבנה עבודתה, אלא גם הלך רוח. כתוצאה מבדידותם המתמשכת נקלעים המורים לא פעם לתרבות של הסתרת קשיים. ההסתגרות הופכת לעמדה של הישרדות: "אני באה לכיתה ועושה את שלי! רק שלא יפריעו לי בהפסקות!" עמדה זו מובנת, לאור התנסותם הארוכה של המורים עם ביקורת ודרישות שאינן מגובות בתמיכה. זאת הסיבה שמורים רבים מגיבים בחשדנות לכל ניסיון להתערב בעבודתם, להגדיר מחדש את תפקידם, או לכרסם ברגעיהם השקטים בחדר המורים. אולם, תרבות הבדידות מעיקה על המורים וחוסמת כל אפשרות לשיפור מעמדם ותפקודם. לשמחתנו גילינו שרוב המורים מקדמים בברכה פעולות המכוונות להקלת בדידותם ולבניית סמכותם.
הנחתנו על פיה גיבוי ותמיכה למורים הם תנאי ראשוני והכרחי לביטחון התלמידים, מספקת מנוף רב עוצמה לגיוס המורים. בשונה מתוכניות אחרות המטילות עליהם חובות מבלי להתייחס לצרכים, אנו רואים במורים בעלי בריתנו העיקריים, הראויים למענה לקשייהם, כדי שיוכלו להירתם למשימה. תהליך זה זוכה גם להסכמת ההורים, לאחר הצגתו בפניהם; בעת הצגת התהליך בפני ההורים מושם דגש על הצורך לשקם את הברית הורה-מורה ולמנוע עימותים ונתק ביניהם. הפניה לקהל ההורים כמוה כפריסת רשת בטחון למורים.
מדרג התמיכה
מדרג התמיכה הינו אחד העקרונות לשיקום הסמכות המורית על פי רוח הסמכות החדשה. כאשר מורה נתקל בקושי שאיננו נפתר בכיתה או בשיח ישיר עם התלמיד, הוא מערב מעגל הולך וגדל של תומכים על פי מדרג קבוע מראש. ברמה הבסיסית נעזר המורה בתומך אחד (מורה נוסף או אחד ההורים), ברמה הבאה עובר הטיפול לצוות משולש שיכלול למשל רכזת שכבה, יועצת ביה"ס, או רכז נוכחות. מדרג התמיכה משנה את חווייתם של המורה ושל הילד: המורה נוכח שהקושי שלו איננו רק בעייתו הפרטית, ואילו הילד נוכח שהמורה לא ניצב מולו בודד בעימות, אלא כנציג של צוות העומד מאחוריו. אפילו התלמיד הסרבן ביותר מגיע בהדרגה להכרה, שרשת ההשגחה איננה מתפרקת מול סירובו או התפרצותו אלא נרקמת סביבו שוב ושוב בגמישות ובהתמדה.
צוותי התגובה
הקמת צוותי התגובה הינה דרך ארגונית יעילה ליצירת תחושת גיבוי למורים ולהחדרה של מדרג התמיכה לביה"ס. בסמכותו של צוות התגובה להגיב בשם כל המורים לאירועים בעייתיים, כמו תקיפת תלמיד או מורה, התפרעות קבוצתית או כיתתית, או קשיים המתעוררים בין המורים. ניתן להרכיב צוות תגובה לכל יום בשבוע על ידי צירוף של שלושה מורים עם שעת חלון משותפת. דרך אחרת אפשרית להרכיב את צוותי התגובה היא על ידי צירוף המורים המלמדים אותו מקצוע: במקרה זה יהיה רכז המקצוע האחראי לצוות. מורי ביה"ס מתבקשים להפנות כל בעיה חריפה או חוזרת לצוות התגובה הפעיל באותו יום. על חברי הצוות להימנע מביקורת כלפי הפונה או ממסר מתנשא כגון: "אצלי זה לא היה יכול לקרות!"
ההתייחסות לבעיות המשמעת והאלימות כבעיות של כל הצוות משנה את החלוקה המסורתית בין מחנך למורה מקצועי. מורה מקצועי ומחנך מהווים עתה צוות הפועל יחדיו לפתרון הבעיה. בהינתן קשיים בשיתוף בין השניים יש להפנות את הבעיה לצוות התגובות. הצוות יפעל כדי לגשר בין השניים ובמידת הצורך יצרף אליהם מורה נוסף כדי לאפשר התמודדות צוותית. אין להפנות אצבע מאשימה, גם למורה המתקשה לשתף פעולה. השאלה הרלוונטית איננה "מי אשם?" אלא, "לאיזו תמיכה זקוקה המורה כדי להתמודד עם הבעיה?" החשיבה במונחים אלה מגבירה את נכונות המורים לחשוף את קשייהם ולשתף פעולה עם הפתרונות.
הגברת הנוכחות הצוותית איננה מתרחשת אוטומטית כתוצאה ממדרג התמיכה או מקבוצת התגובות. על המורים לצבור ניסיון אישי בפתרונות הצוותיים כדי להפנים את התפיסה. אחת הדרכים לקדם הפנמה זו היא קיום סדנאות לימודיות-חווייתיות, בהם המורים מתנסים בהפקת פתרונות המבוססים על עבודת צוות. מורים שהתנסו בהפעלת רשת התמיכה מביאים את התנסותם לקבוצה וזוכים להתייחסות. בדרך זו מתרחבת השפעת הגישה בקרב קהל המורים. סדנאות המורים משנות את אופיין משנה לשנה, כאשר לאחר השנה הראשונה מוכנים המורים לערב לא רק מורים אחרים, אלא גם לשתף הורים בתוך ביה"ס ולהיעזר בגורמים מתוך הקהילה. מורים רבים מבינים עתה את הסמכות החדשה לא רק כדרך להתמודד עם בעיות משמעת בביה"ס, אלא כתפיסה כוללת לתפקיד המבוגרים בחייהם של ילדים בבית, בביה"ס ובקהילה.
