שלום לכולם, אני אם חד הורית לבן 5, חווה קשיים איתו, כעת בטיפול פרטני עם המטפלת בגישה של הסמכות החדשה. מאוד זקוקה לקבוצת תמיכה של הורים, איך אפשר למצוא??

אנחנו הורים גרושים לתאומות בנות 14. (שהיו בנות שנתיים בגירושין).

אציין שהתקשורת בניינו, ההורים, טובה ומסונכרנת על מלא מול הילדות.

אחת התאומות נולדה עם טמפרמנט "קשה". מגיל 0, כל צורך בסיסי כמו אוכל, או רצון בצעצוע לווה בבכי דרמטי.

כשגדלה הייתה פשוט חוטפת לאחותה בכוח מהיד או מהצלחת. מה שהיה לה, אף פעם לא הספיק, תמיד רצתה יותר. כך היה גם בגן וגם ביסודי, מה שגרם גם לקשיים חברתיים.

בגן וביסודי הייתה מדי פעם אלימה כלפי ילדים אחרים כשהייתה מרגישה פגועה או נפסדת.

כיום, כמתבגרת, הבינה שהאלימות מרחיקה יותר את החברות אז היא מרסנת את עצמה מול הסביבה, אבל בבית היא עדיין, מדי פעם, משתמשת באלימות מול אחותה, כדי להשיג את רצונה ומבחינתנו זה תמיד חציית קו אדום. (אציין שהמקרים הולכים ופוחתים עם השנים).

אנחנו ההורים, ניסינו בשלל דרכים ללמד דרכי התמודדות אחרות לדחפים ולכעסים ובמהלך השנים קיבלנו מאנשי מקצוע הדרכות הורים.

גם הילדה הייתה במסגרת של אינטראקציה חברתית, אבל ההצלחה הייתה חלקית.

ועכשיו לחלק המעניין...

היא התאומה החכמה, היפה, הגבוהה והחזקה פיזית. היא ילדה מאוד אחראית, עצמאית, בוגרת, תלמידה טובה וספורטאית מצטיינת. ולמרות זאת היא בהערכה עצמית נמוכה, מה שלדעתנו, גורם לתסכול ולהשוואה בלתי פוסקת מול הסביבה הקרובה והרחוקה. זה מייצר חוסר שביעות רצון ודריכות רגשית כמעט תמידית.

אציין שעל החוזקות היא מקבלת תשבוחות ופירגון ללא הרף. (גם אחותה מקבלת פירגון וחיזוקים על הכישרונות והחוזקות שלה - אנחנו ערים ושומרים על איזון)

אני לא פוחד מהעתיד. אני חושב שאנחנו הורים טובים והיא ילדה נהדרת ותתאפס עם הזמן.

מה שכן מדאיג אותי זה הקשר שלה עם אחותה. בגלל שעניין האלימות עם אחותה ממשיך גם היום, בגיל בוגר, אני פוחד שזה יגרום לריחוק שיתקבע.

כמובן שהייתי שמח למצוא פתרונות גם למקרי האלימות העכשוויים, שגורמים לפיצוצים, צעקות ואובדן שליטה של כולם.

הרבה תודה מראש.

חגי.

תודה רבה לעונים

כששאלתי אותו למה אתה עושה את זה ? אתה יכול לאכול הכל אך חייב להזריק לפני בשביל שהסוכר לא יעלה, הוא ענה לי "את לא מחליטה עבורי, אני יודע מה טוב לי , זה החיים שלי אני לא רובוט שלך " בדחיפות נפגשנו עם כל הצוות שמטפלים בו במרפאה לסוכרת הפרופסור הסביר לו את הסכנה במעשיו, הוא אמר שהוא יודע שהמעשה לא חכם והבטיח שלא ישקר יותר. הוא ״החזיק״ בדיווח אמיתי במשך שבוע בלבד ואחריו חזר לשקר. במקביל, התחיל להגיד שהוא לא רוצה את הסייעת ושהוא לא רוצה ללמוד. הוא יושב כל היום ומשחק במחשב או בפליסטיישן , לא רוצה להתרחץ, לא מקשיב לכלום, עונה בזלזול , כל שעתים רוצה לאכול (משעמום) חושב שכל מה שהוא רוצה חייבים לקנות לו "לחברים שלו יש הכל", הוא מציק לאחיו הגדול , ומתפרץ באגרסיביות כאשר אומרים לו לא . הוא הפך את החיים בהתאם לרמת הסוכר שלו ולמצב הרוח שלו . בשיחה עם עו"ס היא התרשמה שהוא צריך טיפול רגשי, לי נראה כי אנחנו צריכים לקבל כלים כיצד להחזיר לו את הגבולות , מה לדעתכם צריך לעשות ?

הבת שלי בת 12 ומתנהגת בצורה שקשה לנו כמשפחה להכיל - היא מתחצפת וטורקת דלתות. אני מרגישה שאני חוששת ממנה ומההתנהגות שלה ועל כן במובן מסויים - מוותרת על עצמי מולה. אני מרגישה שהביטול העצמי שלי מתחיל לזלוג ולהתקיים גם מול אחייה. אני מרגישה שאני שמה במקום הראשון את זה שיהיה לילדים שלי טוב, גם אם זה בא על חשבון הבריאות שלי או הזוגיות שלי. ככל שאני עושה יותר למענה ומוותרת לה - ההתנהגות של הבת שלי הופכת מפלצתית יותר ודורסנית יותר. לא מזמן, לחשת לבן הזוג שלי, בשעת כעס ותסכול, ״אני שונאת אותה״ (על הבת שלי). היא שמעה את זה ואני מרגישה מאוד רע על זה...

הוא סומך עלי שאני אעיר אותו בבקרים ואיננו לוקח אחריות על ההתעוררות שלו בבוקר. עד השנה הנוכחית, הוא לא מאוד הצליח בלימודים, והיו לו ציונים נמוכים. השנה חלה תפנית חיובית, ועדיין - הוא לא מתעורר בבוקר באופן עצמאי. לפעמים, אני מצליחה להיות סבלנית אליו בבקרים, אבל לפעמים אין לי את הזמן או את הפניות לכך, בין היתר כי אני צריכה לצאת לעבודה. במקרים כאלה, אני משאירה לו שעון מעורר והוא לא מתעורר. בשנה הבאה, הוא אמור להתגייס ואני כמובן לא אהיה שם להעיר אותו. 

האם יש לכם עצה עבורי?

תודה

לאחרונה ביתי, בת ה-7.5 (בכיתה ב) מסרבת בכל תוקף להכין משימות לימודיות. בכל יום מחדש, ועד 19:00, אנחנו במאבק על הכנת משימות הבית, כאשר לרוב, על אף המאבק, היא מגיעה למחרת לבית הספר ללא השיעורים. בנוסף, אציין שהיא שולטת בחומר ברמה טובה ואני לא חווה ממני קושי בהבנה של החומר. זה מרגיז אותי מאוד כי הלימודים חשובים מאוד מבחינתי. למרות שאני מסבירה לה כל פעם מחדש בנועם ובשלווה כמה חשובים הלימודים והתרגול - היא לא משנה את ההתנהגות שלה ואנחנו נגררות, כמעט בכל פעם, לצעקות, לוויכוחים ולבכי מצידה. מה לעשות?

תודה מראש,

יפית

הבת שלי בת 7.5, בת שלישית למשפחה בת ארבעה ילדים. ילדה עם הרבה חברות. לא פעם כשמישהו פוגע בה היא רותמת אחרים בכיתה לחרם על מי שפגע בה. ניסיתי רבות להסביר לה ולהניע אותה מלעשות זאת שוב. הרבה פעמים היא משקרת/ מכחישה ואומרת שלא עשתה את זה. אני חושבת שזה דווקא נובע מחוסר בטחון עצמי שלה שמתבטא בתוקפנות.

בבית היא יכולה לומר שלא אוהבים אותה- כשהכוונה שלה היא גם לילדים וגם לנו ההורים.

איך מתחילים לטפל בנושא הזה?

תודה

בני בן 11 מסרב ללכת לבי"ס. אבל במקום להסביר או לדבר איתנו, הוא מתכנס בתוך עצמו ושותק, ואי אפשר להבין (לא בתחנונים, לא בצעקות, לא בשיחה בגובה העיניים, לא בכל דרך אחרת שניסינו) מה מפריע לו. הוא קם בבוקר, נראה כמי שמתכונן ללכת, הילקוט מסודר, הוא מכין לעצמו אוכל, ולפעמים אפילו נפרד כבר מאתנו, ופתאום - וזה קורה פעמיים ויותר בשבוע - מצב הרוח משתנה, לפעמים בכי, לפעמים הסתגרות בחדרו, ולפעמים צורות אחרות, אבל תמיד בלי שום סיבה שאנחנו יכולים לעמוד עליה, ובלי שום הסבר שקבלנו (בשעת מעשה, או יותר מאוחר כשנראה שחזר לעצמו) מה קרה, ומה הפריע לו.

יש לו מורה שהוא מאד מעריץ, ובימים שהוא כן הולך (זה גם קורה) הוא תמיד מספר שהמורה אמר כך, או כך, מאד בהתלהבות. ניסינו לבחון איך הוא מסתדר עם חברים, ולכאורה סביר (לא כוכב, אבל גם לא בשולי הכתה). גם המורה מתלונן שאינו מצליח "לחדור" ללבו, ואף פעם אינו יודע אם הוא הפנים את הנאמר בכתה (למרות שברור שחלק רב אכן מופנם, כמו שכתבתי כבר, וגם במבחנים הוא בדרך כלל מקבל מעל 80, לפעמים אפילו 100).