העיסוק במחלה כרונית של הילד, כמו גם ההתמודדות עם חרדות מוגברות, אלרגיות, הפרעות אכילה או תלונות פסיכו-סומטיות חוזרות ונשנות אצל הילד, מהווים גורם לחץ כבד משקל לא רק עבור הילד אלא עבור המערך המשפחתי כולו. הדאגה לשלום הילד מובילה את ההורים להיגרר לדינמיקות עם הילד בהן משתלטים מאבקי כוח הן סביב הטיפולים הרפואיים הנחוצים והן סביב רצונותיו ודרישותיו של הילד ללא קשר לסבלו. מכורח המציאות הקשה, הורים מחד גיסא נאלצים לכפות על הילד התערבויות רפואיות הנחוצות להישרדותו, ואף עלולים במצבים של התנגדות מצד הילד להפעיל כוח פיזי ולנהוג באלימות על מנת לדאוג למילוי הוראות הרופאים. מאידך גיסא, מחפשים ההורים להקל על הילד, לפצות על סבלו ולחפות על אשמתם בנוגע לעוול שנגרם לילדם. במצב זה, הורים לעיתים מתקשים לעצב מציאות הגיונית בשגרת היום, נעים במטוטלת בין מציאות המחלה המכתיבה התנהלות מסוימת מצד הילד לבין החיפוש למלא את רצונותיו של הילד ככל שיכולים, כאשר נכנענים לעיתים לדרישות ההולכות וגוברות מצד הילד.
לעיתים שותפות הורית טובה עלולה להתערער תחת גורמי לחץ תמידיים כאלו, כאשר כל אחד מההורים יקצין את עמדותיו אל מול ההורה השני. האחד הופך ליותר ויותר דרשני וכוחני במאמציו להשיג שיתוף פעולה, ואילו השני נהיה מרצה עד כדי כניעה לגחמותיו של הילד. התרחקות העמדות ההוריות מפחיתה ביכולתם לתעל את כוחותיהם להתמודדות בריאה יותר עם המצב ומותירה אותם לרב בתחושות בדידות, חוסר אונים וייאוש קשים. פיצול מסוג זה בין ההורים עלול אף להתרחב לעבר הקשר בין הבית למערכת החינוכית בה הילד לומד.
גישת הסמכות החדשה, המושתתת על המשגותיו של חיים עומר, אינה גישה גורפת להורות וחינוך ילדים. היא באה לתת מענה במצבים של מבוי סתום. גישה זו מאפשרת להורים לקבל על עצמם את המציאות הכואבת של זכויות וחובות הילדים השזורים זה בתוך זה תמיד בתהליך ההתפתחות מילדות לבגרות, כל שכן כאשר ישנו ילד אשר משפחתו נושאת באחריות הכבדה הקשורה בהתמודדות עם מחלתו הכרונית.
בהרצאה זו תוצג עמדה הורית פנימית של ״אין ברירה״, עמדה המאפשרת להכיר בסבל של הילד ולעמוד לצידו באופן אמפתי, מבלי להיכנע תחושות אין האונים כמו גם לרצון להקל ולפצות על אי-הצדק של מציאות המחלה. נבהיר כיצד ניתן לעזור להורים לגשר על הפערים בניהם, לבנות עוגן פנימי המבוסס על הערכים והמוסר של המשפחה, וגם לבנות רשת תמיכה ענפה של בני-משפחה, חברים, מכרים ועוד, הפורסת את ענפיה לעבר כל בני הבית. בעזרת ההתערבות, נבנים יחדיו שינוים בהתנהלות ההורים אשר מעלים משמעותית את כוח ההשפעה של ההורים על הילד ובכך מקלים משמעותית על תחושות האשם שלהם ומייעלים את דרכי הפעולה שלהם. בדרך דומה, ניתן לבנות שיתופי פעולה בין הבית לבין מערכת החינוך, לחתור לעוגן משותף המחזק את ידיהם של ההורים ואנשי החינוך אל מול המציאות הכואבת של הילד הסובל. בהקשר של המסגרת החינוכית יש להבחין בין התאמות והנחות הניתנות לילד במסגרת הלימודית הנחוצות לצורך השתלבותו המיטבית עם מחלתו, לבין התכווננות מוגזמת ובלתי הולמת של הסביבה אל הילד באופן המעכב את התפתחותם של כוחות התמודדות אצל הילד ואף יכולה לעיתים לחסום את המיצוי של יכולות התפקוד וההשתלבות שלו.
