כרמי שלום,

התנהגויות כאלו הם די נפוצות בגילאים הללו ואני חושב שהורים רבים עומדים מתוסכלים כנגדם ובדרך כלל מוצאים עצמם נכנעים לאותן הבקשות שהובילו להתקף הזעם. הבעיה היא שכניעה שכזו רק מחזקת את ההתנהגות, שכן הילד למד כי התנהגות שכזו בסופו של דבר משיגה את המטרה. אז אם היכנעות מובילה לשקט בטווח זמן הקצר ולאי שקט בטווח זמן הארוך, אפשר להגיד שהדריך של היחידה להגיב לאותן התפרעויות - אי כניעה, היא כמעט והפוכה. היא אומנם מובילה בסופו של דבר לרגיעה במצב, אך ברוב המקרים היא תגרור הסלמה בפעמים הראשונות. הסלמה שיכולה לייאש הורים רבים מהמשך התמדה בתהליך. כשילד נשכב על הריצפה בסופר וצועק שהוא רוצה ממתק, אם הוא רגיל שהתנהגות שכזו מזכה אותו בממתק בדרך כלל, הרי שאם ננסה להילחם ולעמוד על שלנו, התגובה הראשונה שלו תהייה לצעוק חזק יותר ולהשתולל יותר. לכן, המסר שאני מנסה להעביר הוא שהעמידה כנגד אותן התנהגויות צריכה להיות אחידה בין שני בני הזוג ועמידה לאורך זמן, רק אז היא באמת מצליחה להשיג את המטרה ולהפחית את אותן התנהגויות.

לגבי "תפיסה בחוזקה", כמובן שעמדת היחידה היא התנגדות לכל גילוי של אלימות, אבל יחד עם זאת היא מכירה ביתרונות של שימוש ביתרונות הפיזיים של ההורים בכדי להביע את הנוכחות ההורית. במקרים כמו שאת מתארת זה יכול להתבטא בסוג של "חיבוק דוב" שזה די דומה לדעתי למה שאתם כבר עושים. ההורה מחבק ומחזיק את הילד עד להירגעותו. הילד בדרך זו חווה את ההורה כהורה איתן ואסרטיבי אשר מביע את נוכחותו ההורית, ומחוייב לפעול בצורה לא מסלימה ולא אלימה.

לגבי איומים מסוג "אני אעמוד פה עד שאדרס" כמובן שאי אפשר לקבל על סדר היום ויש להגיב בהתאם. למשל, יש כלי הנקרא "היצמדות" - כל איום בהתאבדות, "מזכה" בשמירה צמודה של אדם מבוגר למשך כמה שעות. זה כמובן לא זמן של כיף ומשחקים אלא פשוט השגחה שמטרתה להראות לילד שאיומים שכאלה לא יכולים לעבור ללא תגובה ותמיד יילקחו ברצינות.

ישנם כמובן כלים נוספים. אתם יכולים לקרוא על כך בספריו של חיים עומר, למשל "הסמכות החדשה", ואתם תמיד יכולים לפנות ליחידה להדרכת הורים לקבלת ליווי מקצועי.

אם ישנן שאלות נוספות, אשמח לענות עליהן בפורום 

שבת שלום ותפילה לימים שקטים יותר,

קלי